הליגה החליטה שנמאס לה ממני (היא ממש לא לבד) ולא שיבצה אף משחק עתידי בימי שלישי. מה שאומר שזה הפריוויו האחרון שלנו העונה במה שיכול בהחלט להיות משחק משמים ביותר. היות והסדרה כבר בשלב בו כמעט הכל כבר נאמר אתחיל בכמה מחשבות קצרות על הסדרה ובסוף אתייחס למשחק הקרוב בו המאבס ינסו לשמור על הכבוד בעוד הלוחמים יעדיפו לסגור את הסיפור ולקבל מנוחה ארוכה לפני גמר שמסתמן כקשוח ומתיש.

לאור כל זאת אכתוב ברשותכם כמה נקודות כלליות ביותר על שתי הקבוצות ומי שמעדיף לקרוא רק על המשחק עצמו שיגלול למטה לכותרת "לקראת המשחק הלילה" שם הכתיבה תהיה עניינית יותר.

נעשה זאת לצד כמה מרגעיו היפים על המסך של השחקן האגדי והאדם הבעייתי קלינט איסטווד שבעוד שבוע יחגוג 92 שנים על פני האדמה, מהר לפני שילך מאיתנו לעולם שכולו טוב. או רע. או מכוער. במקרה שלו כנראה שכולם יחד. נתחיל בגזרה המקומית:

04:00     דאלאס מאבריקס (0) – גולדן סטייט ווריירס (3)

דאלאס – קווים לדמותה

למרות שהיא על סף טאטוא הלילה אפשר להכריז על דאלאס כהפתעה הנעימה של הפלייאוף. בשנה הראשונה של קיד כמאמן ראשי (בדאלאס) וכמה שחקנים שלא ממש ראו פלייאוף ניתן בהחלט לצפות עתיד וורוד לטקסנים. בין אם יצליחו למשוך את הסדרה בעוד כמה משחקים או לא, קיד, ניקו האריסון וקיובן יצטרכו לראות איך הם משמרים את הרמה הנוכחית ומוצאים את החלקים החסרים בפאזל. הסגל הנוכחי אמנם מוכשר וההגנה עובדת אבל סגנון המשחק האיטי של הקבוצה לא תמיד מאפשר לה להתמודד עם מצבים שונים לאורך המשחקים. בעונה הרגילה אין בעיה לשחק פחות או יותר עם אותה תכנית משחק כשבכל פעם השחקנים פוגשים קבוצה אחרת (מישהו אמר יוטה?) אבל בסדרת פלייאוף חייבים להיות למאמן קלפים מגוונים לשליפה במקרה הצורך. בסדרה הנוכחית התברר שלסטיב קר יש הרבה יותר אפשרויות עם הסגל שלו ותפס את קיד לא פעם עם המכנסיים למטה.

הנושא הראשון והבולט יותר הוא החיסרון בצבע כאשר דאלאס עם 32 נקודות בצבע בסדרה (גולדן סטייט עם 50) וכשהשלשות לא נכנסות אין לקבוצה דרך אחרת לייצר נקודות מלבד להפקיד את הכדור בידי לוקה. אחד הדברים שהפכו את יוסטון של הארדן לקשה כל כך הוא הנוכחות של קלינט קפלה בצבע והתיאום שלו עם הארדן לא אפשר לגולדן סטייט אז לנטוש את הצבע ולשלוח על הארדן שומרים בלי הכרה. גם אם בדרך נס דאלאס תעבור את הלוחמים היא תפגוש שתי קבוצות שלא מאפשרות נקודות קלות בצבע ויכולות להרשות לעצמן לחנוק את לוקה וגם לחיות עם 50 נקודות שלו כל עוד האחוזים שלו סבירים בלבד. הליגה בכלל מתחילה להתמלא בביג מנים שלא יעשו הנחות לקבוצות כמו דאלאס שבנויות אך ורק על סמול בול.

לצד החיסרון בנקודות בצבע קיימת גם הבעיה עם משחק הריצה. גולדן סטייט, מכונת איבודים משומנת, מאבדת בסדרה האחרונה 14.7 כדורים למשחק. כמה נקודות דאלאס הצליחה לייצר מהן? 13. כמה נקודות היו לה בהתקפות מעבר? 7.3 למשחק. נקודות מהזדמנות שנייה? 9.2. נתונים נמוכים מאוד. זה ממש לא אומר שהמאבס צריכים לשנות את סגנון המשחק שלהם אבל זה בהחלט אומר שהם צריכים להתאמן לדעת לנצל את מה שנותנים להם. לא פעם היה אפשר לראות שחקנים מקבלים כדורים יחסית פנויים על קשת השלוש בתחילת שעון הזריקה ומהססים אם לזרוק. שבריר שנייה של חוסר החלטיות משמעה ארגון מחדש של ההגנה ואיבוד נקודות יקרות שניתנות לקבוצה במתנה. דאלאס היא לא קבוצה עם שחקנים כבדים או זקנים כך שאין סיבה שלא יוכלו לתרגם טעות התקפית של היריבה לטובת ריצה יעילה והחלטית. לשם ההשוואה, טורונטו הייתה במקום ה 27 בקצב המשחק שלה בעונה הרגילה, אבל כשזה הגיע לנקודות בהתקפות המעבר היא קפצה למקום השלישי (15.8 נקודות) ובנקודות כתוצאה מאיבודים של היריבה היא הייתה שנייה (19 למשחק) הודות לניידות של השחקנים שיש לה. דאלאס להערכתי יכולה בהחלט להגיע למספרים סבירים בתחום ועד שתעשה זאת היא תצטרך להמשיך לחפור את דרכה לסל או לסמוך על הזריקה לשלוש שנוטה להיות הפכפכה גם אצל הקלעים הטובים ביותר.

אל תהיו אטלנטה

ההשוואות בין טריי יאנג ללוקה דונצ'יץ' ימשיכו לרדוף אותנו עוד זמן רב ולא פעם בצדק. יאנג ואטלנטה היו בעונה שעברה בדיוק באותו המקום אליו הגיעה דאלאס בראשות דונצ'יץ'. מה הם עשו עם זה? כלום ושום דבר. העונה הזאת הייתה סטפ בק מפואר ואיירבול עבור ההוקס שלא הצליחו לחזק את החולשות שלהם לאחר הופעת הפלייאוף המרשימה שלהם אשתקד. גורל דומה יכול להיות מנת חלקם של המאבס בלי ההתאמות הנדרשות. אפשר לחלק מחמאות מוצדקות מכאן ועד סלובניה ללוקה על הפלייאוף האחרון אבל ה NBA היא ליגה אכזרית עם זיכרון קצר מאוד שהופך לזיכרון לטווח ארוך רק כשהמילה "אליפות" נצמדת לקורות החיים שלך. תשאלו את פיניקס וכריס פול.

קיד יודע יותר מכולם שגם כשהאליפות רשומה על שמו של שחקן אחד בלבד הוא זקוק לצוות מסייע אמין ומותאם. דירק נוביצקי היה קרוב מאוד להיות HOF ללא טבעת אבל הצליח להדהים את הטריו של מיאמי ולמרות כל הסיפורים הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד. מהרגע שהניף את הטבעת פסקו כל השאלות שחגו סביבו בנוגע ליכולת שלו לקחת את הקבוצה עד הסוף והיכולת האדירה שלו לאורך השנים לא הוטלה בספק שוב. בנוגע ללוקה, השנים הראשונות שלו בליגה היו ניסוי כלים מתמשך למצוא את מספר 2 שיוכל להשלים את היכולות שלו. בפלייאוף הזה ראינו כמה מועמדים מעניינים כמו ברונסון שעשה בפלייאוף קפיצת מדריגה או ספנסר דינווידי שהמספרים שלו בפלייאוף לא מרשימים במיוחד אבל הוא שחקן מאוד יציב עם יכולות אחד על אחד מוכחות. דינווידי נראה כמו אפשרות הגיונית ביותר לאור היכולת שלו ליצור את הנקודות לבד וההנחה שהתיאום שלו בקבוצה ישתפר בעונה הבאה. בכל מקרה, כל כוכב בליגה חמוש בשחקן לידו שיכול לייצר נקודות ולוקה, למרות הכישרון העצום שלו, לא יוצא מהכלל הזה.

גולדן סטייט – חזרה ל 2015? לי זה דווקא נראה כמו 2013

בעונת 2013/4 קרו הרבה מאוד דברים בליגה. אלן אייברסון, טרייסי מקגריידי וג'ייסון קיד פרשו, סטף קרי וג'ון וול הופיעו לראשונה באולסטאר ואנדרה איגואדלה עבר לשממה של גולדן סטייט. אבל יותר מכל זאת הייתה אחת מעונות העברת השרביט היפות שידעה הליגה. לאחר תקופה ארוכה של הופעות חוזרות ונשנות בגמר הליגה הטריו דנקן-פארקר-ג'ינובילי פינה את מקומו לבחור צעיר ומוזר העונה לשם קוואי לאונרד ונתן לו את המפתחות להנהגת הקבוצה. האליפות ב 2014 הייתה רשומה כבר על שמו של השחקן הצעיר שאף קיבל את פרס ה MVP של הגמר. היכולת של הקבוצה לבנות תוך כדי ריצות לאליפות סגל צעיר שאמור להמשיך את רוח המועדון עבדה באופן כמעט מושלם אבל אז נתקלה בזאזא פאצ'וליה והסוף ידוע.

הווריירס, שנמצאים מרחק 5 ניצחונות מאליפות רביעית ב 7 שנים, מתחילה להזכיר את הספרס של אז. המספרים של סטף בירידה, קליי לא חזר עד הסוף מהפציעה (ובספק אם יחזור) וגם גרין כבר לא צעיר. איגואדלה מעודד מהיציע כשהוא יכול לעמוד, דוראנט מחכה בתור לרב פינטו והחיפושים אחר האריסון בארנס נמשכים. היה בהחלט אפשר להבין אם המועדון היה מחליט ללכת על כמה שנים של חוסר רלוונטיות ולהתחיל בנייה מחדש. אבל כמו שזה נראה עכשיו זה ממש לא התכנון ובעונות הבאות נצטרך לשמוע יותר ויותר על ג'ורדן פול ואנדרו וויגינס ואולי גם על גארי פייטון, קומינגה ווייזמן. כמו שזה נראה כרגע הקבוצה מהמפרץ מעבירה את המקל לצעירים באופן חלק כשיש לה ייתרון אחד מרכזי – הכוכבים שלה יכולים להיות שחקנים משלימים נהדרים. סטף יוכל עד גיל 50 לשבת על כיסא נוח 3 מטר מקשת השלוש ולקבל אחת לכמה דקות כדור לזריקה, כנ"ל קליי. כשפול ווויגינס יתחילו להוביל את הקבוצה אפשר יהיה להשתמש בכוכבים כשחקני קאץ' אנד שוט מעולים אה-לה קייל קורבר וריי אלן מתוך הבנה שקליעה היא אחת הפעולות שדווקא משתבחות עם השנים (מישהו אמר לברון?). כבר עכשיו אנחנו מקבלים הצצה לעתיד של הקבוצה הזאת שעשתה כמעט הכל נכון ושסגירת מעגל בדמות אליפות (יש עוד דרך ארוכה עד לשם) תהיה כנראה ההתחלה של סוף השושלת שהורגלנו אליה.

לא רק שלשות

כבר דובר על זה יותר מפעם אחת אז רק אוסיף כמה נקודות: גולדן סטייט זרקה 39.4 שלשות למשחק בעונה הרגילה, מקום 3 בליגה. בסדרה עד כה היא על קצת פחות מ 30 למרות אחוזים טובים סך הכל. הסיבה הראשונה היא כמובן החורים הגדולים בצבע של דאלאס שהובילו לדאנקים של וויגינס ולכך שדריימונד גרין אשכרה קלע 10 נקודות במשחק האחרון. מול מיאמי או בוסטון סביר שנראה הרבה יותר זריקות מבחוץ כאשר התרגיל שבו גרין עם הכדור ומנצל את הבלבול בשמירה על ידי החסימה כדי לתקוף את הסל ולמסור החוצה במידה ויש שומר בצבע יהיה בשימוש נרחב יותר. מול השומרים של דאלאס סטף לא מאוד מתקשה בזריקות מעלייה מכדרור או סטפ בק (קולע 2.7 כאלה למשחק ב 40%) אבל כשהוא פוגש שומרים זריזים שנצמדים אליו לגופיה הוא משתמש יותר במשחק החתול ועכבר המפורסם שלו עם 3 חסימות שונות לפני שהוא מקבל את הכדור לזריקה. שאר השלשות של הקבוצה באות בעיקר על ידי משחק מסירות שוטף כאשר כמעט כל שחקן על המגרש יכול למצוא את הדרך לייצר לעצמו את הנקודות. עד כה השיטה עבדה בפלייאוף ולא היה צורך דחוף לשנות את הגישה אבל ייתכן שבגמר נראה את הלוחמים לראשונה בפלייאוף מסתמכים יותר על השלשות שלהם כאשר אין להם את הלוקסוס להחטיא בכמויות.

לוני מספיק?

שאלת השאלות. השאלה הזאת כמובן מופנית גם לגרין שאמון על ההגנה אבל במידה והסדרה הבאה תהיה מול מיאמי הוא יהיה עסוק ברוטציה עם וויגינס על השמירה של באטלר. מול קבוצות שהשחקן הדומיננטי שלהם הוא סנטר (כמו דנבר) או שאין להן סנטר בכלל (דאלאס) הלוחמים מסתדרים הגנתית. זה לא מפתיע שעד כה ממפיס הייתה המכשול הכי קשה עבור גולדן סטייט ושתי הקבוצות במזרח דומות יותר לאחרונה מאשר לשתי הראשונות. לוני בהחלט עשה עבודה התקפית והגנתית מצוינת עד כה אבל יכול להיות שבגמר נראה אותו פחות על המגרש. יכול להיות שהרכב המוות המחודש (סטף, קליי, פול, וויגינס וגרין) יתאים יותר מול שתי הקבוצות מהמזרח כשגרין בסנטר. מוקדם לדעת. בכל מקרה אם ווייזמן יחזור בכושר הוא בהחלט יכול להפתיע לטובה ולעזור לקבוצה לפתח עוד אופציות בהתקפה ובהגנה. אין לקבוצה עדיין אף כוכב עם יכולת משא ומתן בנוגע לשכר שלו כך שההרכב הזה צפוי להישמר בשנים הקרובות כשגם גניבת דראפט היא תרחיש מוכר של המועדון. ספציפית בנוגע למשחקים שנותרו, סדרת גמר המזרח המטורללת עדיין בעיצומה כך שיש ללוחמים מספיק זמן לתכנן.

לקראת המשחק הלילה

דאלאס לא הפסידה ארבעה משחקים רצופים לכל אורך העונה הרגילה. הזריקות ברוב המשחקים בסדרה ממאנות להיכנס כך שיש סבירות סטטיסטית מסוימת שנראה מבול שלשות מצד המאבס. השחקנים ינסו לתקוף את הסל יותר ולהכריח בידודים על לוני כשהאטה של קצב המשחק תהיה לטובתם. במוקדם או במאוחר קיד יצטרך להמר על הרכבים פחות מוצלחים ולתת יותר דקות לקליבה, ברטאנז ופאוול כדי לראות אם אחד מהם יוכל לתפוס יום טוב מחוץ לקשת. האחוזים של לוקה מהשלוש טובים משמעותית מאשר אלה שהיו לו בעונה הרגילה והוא יצטרך לשמור על הרמה כי בלי הנקודות שלו אין לקבוצה סיכוי. הנתון המעניין מבחינתו הוא 5 אסיסטים בלבד למשחק כאשר בעונה הרגילה הוא פלרטט עם טריפל דאבל. כמובן שחלק מהאשמה נמצא אצל השחקנים שמקבלים את המסירות שלו ולא מצליחים לתרגם אותם לסלים אבל כרגע המצב הוא שניהול המשחק שלו מוליד 4 איבודים למשחק כך שאולי נראה יותר דקות בהן ברונסון מוביל את ההתקפה ומוסר ללוקה או לדינווידי בטיימינג הנכון. פיני-סמית' עם 3.3 ריבאונדים בהתקפה (חצי מהכמות של כל הקבוצה) ואולי שווה לנסות לוותר על ריבאונד התקפה לטובת ירידה מהירה להגנה בשביל לא לאפשר לגולדן סטייט התקפות מהירות. מצב הריבאונד של דאלאס עגום מאוד (47-32.7 לטובת הלוחמים) ולמרות שהקבוצה נמוכה יחסית אין שום סיבה שתאפשר לשחקן כמו סטף קרי ריבאונדים בתהקפה. דאלאס מחטיאה רבע מזריקות העונשין שלה ודיוק של שחקנים מהקו לא רק שיוסיף נקודות על הלוח אלא יגרום לשחקני גולדן סטייט לחשוב פעמיים לפני שהם מבצעים עבירה. שתי הקבוצות הלכו לקו מעט מאוד במהלך העונה אבל גולדן סטייט נכנסת לבעיית עבירות חמורה כמעט בכל משחק כך שמשחק התשה עם הרבה עצירות על השעון יכול לאפשר נקודות קלות מהקו. בצד ההגנתי קשה מאוד לראות איך קיד מתאים את ההרכבים השונים גם מול החמישייה השנייה של גולדן סטייט שמסכנת את הסל לא פחות. ג'ורדן פול מקבל יחסית מעט דקות ועדיין קולע 17.3 נקודות באחוזים נהדרים וכשסטף לא על המגרש הוא צריך לקבל יותר תשומת לב. לכל הקלחת הזאת צריך להוסיף שאם קליי יצליח לאפס את הידית באחד המשחקים הבאים (כרגע הוא על 27.8% לשלוש, לא אופייני) אפשר יהיה לסגור את הבסטה ולהשאיר את לוקה וחבריו עם הרבה מאוד מחמאות על התצוגה מול פיניקס. שחזור גמר 2011 יצטרך לחכות.

בצד השני זה נראה שהלוחמים יגיעו לגמר בלי אף משחק 7 (כמו שזה נראה עכשיו זה הכיוון בגמר המזרח) ולמעט כמה משחקים גרועים בממפיס אפשר בהחלט לראות בה פייבוריטית לאליפות. השאלה המרכזית לדעתי ביחס למשחק הקרוב היא עד כמה סטיב קר ירצה להתעקש עליו: כמובן שהשחקנים יעלו במטרה לנצח אבל אם ייכנסו לפיגור של 20 נקודות ברבע השלישי (אפשרי למחיקה כמו שכבר ראינו) יכול להיות שקר יגביל את הדקות של הכוכבים שלו ויבנה על הביתיות בצ'ייס ארנה. אני לא רואה סיבה לתת לסטף לשחק מעבר ל 40 דקות הלילה כשאין ניצחון וודאי כשההנחה ההגיונית היא שדאלאס היא לא הקבוצה לשבור סטטיסטיקה חזקה כמו 0-146 בסדרות שהגיעו ל 0-3. בנוגע למשחק עצמו קר צריך להתמקד בעיקר בשני דברים: העבירות והאיבודים. בנוגע לאחרון יש מעט מאוד לעשות היות וסגנון המשחק לוקח את בעיית האיבודים בחשבון (כאמור דאלאס עוד לא ניצלה את זה) אבל עבודה על התיאום ובעיקר הימנעות ממסירות היילייטס בהחלט באים בחשבון. הנושא של העבירות דורש יותר בירור: סטף עם 4 עבירות למשחק, וויגינס עם 3.7, פול עם 3.7 וגרין עם 4.7. במקרה של וויגינס אפשר להבין היות והוא שומר על שחקן שסחיטת עבירות היא טבע שני לו אבל סטף עושה לא מעט עבירות מפוקפקות בניסיון לחטוף את הכדור ודריימונד לא יכול להרשות לעצמו להיכנס לבעיית עבירות בכל משחק. אני מעריך שנראה יותר דקות של קליי על לוקה – עשה עליו עבודה לא רעה בכלל במשחק הקודם ומצליח לשמור על עצמו מלשלוח ידיים. פרס המצטיין בתחום הולך ללוני עם 2 עבירות למשחק בלבד כשהוא לפעמים מוצא את עצמו שומר על שחקנים מחוץ לצבע וטבעי ביותר שינסה לעצור אותם בעבירה במידה והם מצליחים לעבור אותו. אם תהיה אפשרות יכול להיות שכדאי יהיה "להשתמש" בשחקנים משלימים כדי שיבצעו את העבירות במידה והן נצרכות היות ולאף אחד לא יכאב הלב אם בייליצה יצא ב 6 עבירות תוך 10 דקות. אולי לאמא שלו. נקודה לסיום – 3 ריבאונדים לוויגינס בהתקפה, הבחור מצליח להיות אסרטיבי בצד המלהיב ביותר של המגרש למרות שהוא שומר על לוקה ומצליח להגביל את יכולת המסירה שלו. ההימורים בנוגע לזהות ה FMVP במידה וגולדן סטייט תזכה (לא ממליץ לכם להמר על סטף) בעיצומם ווויגינס כרגע הוא המועמד המוביל. נמשיך לעדכן.

עוצרים בווגאס

אף אחת מ 8 הקבוצות שהגיעו לחצאי הגמר האזוריים בשנה שעברה לא הצליחו להעפיל לגמרים האזוריים השנה. הליגה הופכת שוויונית וקשה יותר כאשר המזרח מתחיל להאפיל על המערב בלא מעט תחומים. בארקלי הימר על דאלאס בכל שלושת המשחקים הקודמים והלילה, לפחות, השעון המקולקל יראה את השעה בדיוק. דאלאס ב 15 ועוד משחק לפרוטוקול אצל הווריירס כדי להרוויח עוד קצת כסף מכרטיסים.

סיום

טיימינג מוזר בהחלט אבל היות וזה הפריוויו האחרון שלי לעונה זו אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל אנשי האתר ובראשם למנחם ההשראה הגדולה ולעמיחי שאני ממליץ לכולם לקרוא מהר את הניתוחים שלו לפני שהוא עובר לארצות הברית ועוזר לאבדיה לשקם את וושינגטון. ניהול וקידום אתר בסדר גודל כזה היא משימה לא פשוטה, בטח עם כמות כותבים גדולה שכולם עוסקים בעוד כמה דברים מלבד כדורסל. מרגש תמיד לראות איך ביטולים ושינויים של הרגע האחרון מלווים בנכונות להשלים ולסייע בכל מצב. אין דרך טובה יותר לשמור על קשר עם הליגה הטובה בעולם מאשר לכתוב עליה פעם בשבוע ולהצטרף להיות חלק מקבוצה גדולה של אנשים שזה אצלם בדם.

אסיים במילותיו של איסטווד עצמו, נבואה שעוד מחכה להתגשם:

GO PACERS!

הציטוט המקורי: